המרוץ לחיים
זהו, הסתיימה העונה של "המרוץ למיליון", לא יכולתי שלא להתרגש עד דמעות מתוכנית הגמר (שלא נדבר על שתי לידות שדיי העצימו בי כל רגש אפשרי), ולדמות אותו למרוץ החיים שלנו.
בכל זוג מתמודדים יכולתי למצוא את עצמי, כל זוג הרוויח משהו גדול בהרבה ממיליון השקלים שוודאי המתיק את הפרס עבור הזוכות במקום הראשון. בין אם זו החברות האמיצה שהוכיחה שהיא יכולה להיות דבק מוחלט בין שני אנשים, המאפשר להם לעוף ולהתגבר על קשיים וחולשות ולגלות יחד עוצמות וחוזקות. האהבה בין בני הזוג המחברת אותם כאילו לישות אחת מעצימה ביכולותיה, ומעל הכל בעיני היא אחוות האחים- רק בגלל שהיא נתפסת לעיתים כמובנת מאליה, הקשר בין אחים הוא כה עז וכה מורכב אך הוא מבטא בתוכו אהבה מיוחדת במינה שלצערי איננה מתקיימת דרך קבע בעולמנו. גם מי שלא ראה את התכנית ודאי יודע כי, המרוץ לחיינו מכיל בתוכו קשת רחבה של מצבים אפשריים וכאלה הנראים לנו בלתי אפשריים, אבל המציאות הרי, עולה על כל דמיון. חשוב שנראה את כל הדברים אותם אנו יכולים להרוויח בדרך, ולא לחכות רק לפרס המובטח בקצה המסלול. חיים שלמים יכולים לעבור מבלי שנחיה אותם, העובדה שאנו נושמים לא אומרת שאנו חיים, החיוניות שבפנים היא זו שעושה את ההבדל, המרוץ נמשך ואנו נעים איתו, אם נרצה נוכל לנצח ולהרוויח בגדול.
נראה שהקרב הכי קשה בחיינו הוא לנצח את התחושות הקשות העלות בנו כאשר אנו נתקלים במצב אותו אין באפשרותנו לשנות. דברים שאמרנו, דברים שלא אמרנו, דברים שעשינו או שלא עשינו. נראה שלפעמים אי אפשר לנצח, ככה או ככה אנחנו לא מרוצים ולא יכולים לשנות את מה שכבר קרה.
העניין הוא, שאם זה כזה ברור, וכל כך מובן מאליו, מדוע לא פעם אנחנו מתענים בגלל המצבים הללו, מדוע הידיעה הפשוטה לא מבטלת את הייסורים שאנו עשויים להרגיש בעקבות חרטה על מה שכבר קרה, או לא קרה, כך או כך זה בעבר, היה – תם ונשלם עכשיו העתיד לפנינו, מה אנו עומדים לעשות ?
בחלק גדול ונרחב בחיינו אנו אחראים לעצמנו, לגורלנו, לאושרנו- כך אני מאמינה. אמונה זו מטילה על כתפנו אחריות רבה, לא ניתן להעביר את האחריות לנעשה אל משהו אחר או גורם אחר, עלינו ללמוד כיצד לשנות את חיינו, ליצוק לתוכם את התוכן המתאים לנו, לפעול מתוך כוונה להגשים את חלומותינו. עלינו לעשות למען עצמנו ולא לצפות ממשהו אחר לעשות זאת עבורנו.
בחלק האחר בחיינו מצויים כל הדברים שאינם באחריותנו או בשליטתנו. למרות שמדובר לרוב בחלק יחסי קטן יותר, הוא תופס כל כך הרבה נפח, משתלט לעיתים ואף "גונב את ההצגה" . גם בחלק הזה של המרוץ נוכל לצאת כשידינו על העליונה, אם נדע ללמוד להכיל בתוכנו את הידיעה ואת התחושה שבאה בעקבותיה, שלא הכל בשליטתנו, הניצחון האמיתי הוא שעשינו כל שיכולנו, שלא ויתרנו. גם במצבים הכי קשים טמונה הזדמנות לרווח, לעיתים צריך זכוכית מגדלת כדי לראות אותה, אבל היא שם.
לא פעם אנו נדרשים "להתגבר", מה זה להתגבר בכלל? מה זה אומר? מה זה מצריך מאיתנו ולמה לפעמים זה נתפס כבלתי אפשרי גמור? אני מכירה בחיי באופן אישי וישיר וגם עקיף, אנשים אשר מתמודדים בחייהם עם אסונות של ממש ואני שואלת את עצמי איך הם התגברו? איך הם חיים, נושמים, איך? כאשר אנו נדרשים להתגבר, אין פירושו לשכוח את מה שהיה, אין פירושו למחוק את העבר. להתגבר הכוונה היא לפנות מקום, לאפשר לעצמנו לחיות בצדו של, משהו מכאיב, זיכרון מכאיב, צער, עצב גדול. לתת לו מקום של כבוד בחיינו אך לא מקום בלעדי. לאפשר לדברים אחרים לצמוח סביבו ולהבין שהם אינם מבטלים זה את זה אלא להיפך, מאזנים, מחזקים, מרוממים, מחזקים. עלינו לבחור בחיים לא רק לחיות אותם.
במרוץ חיי האישי לאחרונה חשתי מובסת לחלוטין, אירוע שקרה הותיר אותי די המומה, לא מבינה, כואבת, אומנם הפסדתי במערכה אם ניתן לקרוא לזה כך, אך בהחלט לא אפסיד את כל המרוץ. לא אוכל לתת לחלק הזה של המרוץ לצבוע באפור מלנכולי את יתר צבעי הקשת. לצד המקום הכואב ישנן דברים טובים מהם אוכל לשאוף כוח והשראה, מקומות לבטא את עצמי.
לא תמיד מדובר בפיצוי או נחמה, נראה לי שלא לכל מצב יש פיצוי הולם, לא סתם נמנעים מלתמחר "עוגמת נפש", מדובר בסעיף שאין לו באמת מחיר הוגן ומחיר השוק אינו מייצג בעליל. אבל ישנן מתנות בחיינו המעניקות כוח, פרופורציות, פרספקטיבה, חיוך, הומור, אהבה והן אינן ניתנות לנו כפיצוי על התנהגות טובה, הן יקרות מפז ומטרתן היא להאיר את דרכנו, לשאת את הלפיד, להאיר את הדרך וללוות את מרוץ חיינו. למקומות, היכון – צא! המסע לשיפור איכות החיים מתחיל עכשיו.
